זריחה על האסיף הוא הפריקוול השני של סדרת ״משחקי הרעב״. הספר מתרחש כ-24 שנים לפני הספר הראשון בסדרה, ומתמקד בדמות האהובה היימיטץ׳ ובמשחקים בהם ניצח כמועמד. זהו הפריקוול השני בסדרה ולפניו יצא לאור ״בלדה של נחשים וציפורי שיר״, שעסק במשחקי הרעב העשיריים ובקורנליוס סנואו הצעיר. למי שלא מכיר, משחקי הרעב מתרחשת במציאות דיסטופית שבה הקפיטול שולט על 12 מחוזות ברודנות. כנקמה על מרד של המחוזות כנגדו, כל שנה נבחרים 24 ילדים, שניים מכל מחוז, להלחם עד המוות במשחקי הרעב. המנצח זוכה בעושר וכבוד, ובכך שהוא היחיד שאינו מת בזירה. הספר הראשון יצא ב-2008 והפך להיות סנסציה. אחריו יצאו עוד שני ספרים בסדרה המקורית ובנוסף גם הופקו סרטים לטרילוגיה שזכו לפופולריות רבה. על אף האופי הקשה של תוכן הספרים, הסדרה נחשבת כסדרת young adults.
זריחה על האסיף מתחיל בבוקר האסיף של משחקי הרעב ה-50, ובעצם בגמול הרבעוני השני (נערכים משחקים מיוחדים פעם ברבעון). כבר בהתחלה הסיפור מתמקד בהיימיטץ׳ הצעיר, ובפעם הראשונה בסדרה מכירים את אימו, אחיו ובת זוגו לנורה דאב. מהר מאוד היימיטץ׳ נבחר למשחקים (דווקא בדרך לא צפויה), והסיפור מתגלגל משם.
משחקי הרעב, ובעיקר הספר הראשון בסדרה, ידועה כסדרה עם קצב מהיר ומותח. קולינס עלתה על קונספט מעניין והמשחקים, אין מה לעשות, גורמים לך לרצות לקרוא עוד ועוד ולדעת מה קורה בסוף. מההיבט הזה הספר מוצלח מאוד – העלילה זורמת, המשחקים מעניינים מאוד והיימיטץ׳ הוא מספר נהדר. יש הרבה רפרנסים לסדרה המקורית ודמויות שמבצעות הופעות אורח או שמגלים עוד על הרקע שלהן, שזה תמיד נחמד בפריקוולים.
תיאור זכייתו של היימיטץ׳ נכלל בספר השני, ״התלקחות״, כאשר קטניס ופיטה צפו בתקציר המשחק שלו בדרכם לגבול הרבעוני השלישי, בו הם התמודדו. קולינס מתמודדת עם העובדה שבעצם מסגרת הסיפור ובטח שסופו ידועים לקורא המנוסה (ובואו, מי יקרא פריקוול ולא היה קורא של הסדרה עצמה) ומצליחה לחדש הרבה ובצורה הגיונית בספר זה. קולינס שוב מראה בספר זה כמה ניתן לערוך את המציאות ולכתוב אחת אלטרנטיבית, כך שגם הקוראים שזוכרים את המשחקים של היימיטץ׳ מהספר השני בעצם מכירים אותם בגרסה מאוד ספציפית.
החיסרון המשמעותי בעיניי בספר היא הדמות לנור דאב, אהובתו של היימיטץ׳. הוא חושב עליה ללא סוף, אבל הקורא כמעט ואינו מכיר אותה ולא חווה אינטראקציות ביניהם. העיסוק של היימיטץ׳ בה בעיניי הוא משעמם ושטחי. מדובר בסופו של דבר באהבה של מתבגרים, והיא אכן מרגישה כזו בספר. זה ממש בסדר – אבל היא מוזכרת כל עמוד שני, גם כשהוא במשחקים! מצאתי את עצמי מגלגלת עיניים בתיאורים האינסופיים של כמה היא אמיצה ומורדת ומדהימה. אני חושבת שיכלו להוריד אותה לגמרי, אבל גם אם לא – לדעתי היא היתה צריכה להיות הרבה יותר משנית או שיבנו את הסיפור שלהם בצורה יותר מעמיקה ומשכנעת.
לסיום, ספר טוב מאוד בשביל מעריצי הסדרה (מלבד בעיניי לנור דאב שהיתה קו עלילה בלתי נסבל). אני לא רואה טעם בלקרוא אותו אם לא קראתם את הטרילוגיה של משחקי הרעב, וגם הפריקוול הראשון נותן עוד רקע לספר (אבל הוא לא חובה). למעריצים – קריאה כיפית ומעניינת, קולינס היא סופרת עלילה מצוינת וגם פה היא מצליחה לחדש.
